בהמשך למה שכתבתי כאן בקיץ, עם הרבה התלהבות ומעט פירוט, רציתי לספר קצת יותר על התנועות.
כאמור, בעקבות המודעה ההיא, הלכתי לערב היכרות עם התנועות והמחולות המקודשים. אחריו הגעתי לסדנא של יומיים במאי, וחוויתי מעט מזה בכמה שעות נוספות במסגרת סמינר אחר באוקטובר.
בעקבות ההתנסות בתנועות נכנסתי כתלמידה אל 'בית הספר למודעות עצמית למען התפתחותו ההרמונית של האדם' שהתנועות הן חלק מהמכלול שמוצע שם, וזה הדבר הכי משמעותי שיכולתי לעשות בשביל עצמי. זה דורש עבודה רבה, זה תובעני, זה עולה די הרבה (במושגים שלי בכל אופן), זה מבלבל ומתסכל, ועדיין - הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות לעצמי. by far.
אז התנועות: שתי שורות של גברים ונשים לבושים בלבן נכנסות אל חדר. הבקשה לבוא בלבן נראתה לי מוזרה בהתחלה, אבל הלבן עושה ניקיון בעינים, מוריד גירויים מיותרים, ומשאיר אותך כאן ועכשיו, בתוך בועה, מנותק מהמציאות היומיומית.
מתחילים. המורה מדגימה תנועות (בעיקר של הידיים בהתחלה), וצריך לחקות את התנועה בדייקנות, הן מבחינת המנח והן מבחינת הקצב. התנועות לא מסובכות בכלל, אבל הרצף, הקצב, העמידה כחלק מקבוצה, הדריכות, ההתמודדות עם הלא מוכר - מאתגרות. זה מה שקורה בהסתכלות מבחוץ.
ומה בפנים? אוהו. מהר מאוד טסות המחשבות. טסים הרגשות. וכיוון שבאמת לא קרה שום דבר שיכול להסיח דעת - ראיתי מאוד ברור דברים שאני מעדיפה לשקר לעצמי בנוגע אליהם, או שאני עיוורת לגביהם. ראיתי את הרצון להצליח ולהיות טובה בזה, את הלחץ וההלקאה העצמית כשלא הצלחתי, את החשש ממה חושבים עלי. ראיתי איך אני מתנהגת כשאני מתרגלת משהו שכבר הבנתי, ואיך כשמפילים עלי משהו חדש. ראיתי שאני חושבת על עצמי שאני במיקום מסויים, אבל המיקום שלי בכלל לא שם. ראיתי את המוגבלות של תשומת הלב שלי. ועוד ועוד.
ואז עוצרים. יושבים במעגל וחולקים. מגוון הדברים שאנשים חווים בתרגול, והדברים שהם רואים על עצמם לפעמים שונים מאוד ממני ("הייתי מאוד מרוצה מעצמי שאני עושה את התנועות נהדר, ואז ראיתי שבעצם אני לא כל כך מדייק" - מרוצה מעצמי?? לא מכירה כזה...), ולפעמים נותנים זוויות ורזולוציות שמגדירות לי דברים בתוכי שלא היו לי מילים בשבילם.
כ"חפשנית" למודת תיאוריות ופסיכולוגים אני נוטה לפתור הכל בדיבורים. הכל עובר דרך מסננת המחשבה. יש לי כבר את הסיפור שלי על עצמי, גם אם הוא לא באמת נכון. צריך מאמץ גדול כדי לגלות את האמת שמתחת לכל המסיכות. וחוסר היכולת הזה מביא אותי לחפש פתרונות מבחוץ - שמישהו ייראה אותי, יגיד לי מה הבעיה שלי. כי את עצמי סיבכתי כבר לגמרי.
הכלי של התנועות שונה לחלוטין. יש כאן מעט מאוד דיבורים. אתה פשוט עושה הכל על אמת. חווה בזמן אמת. אין אפשרות לספר סיפורים. אתה עושה מה שאתה יכול עכשיו. אתה חושב מה שאתה יכול עכשיו. ואתה מרגיש מה שאתה יכול עכשיו. ואז אתה מסתכל על עצמך, ומקבל תובנות פנימיות על איפה אתה נמצא עכשיו.
כאן המקום להכניס פואנטה שיווקית - "זה ישנה את חייך" "טעם החיים" "הזדמנות חד פעמית" "היה מודע מייד - שאל אותי כיצד" ועוד כל מיני משפטים עם המון סימני קריאה - אבל האמת היא שזה צעד ראשון, הצצה לאפשרות לעלות על מסלול שמשתמש בחיי היומיום שלנו כמחנה אימונים לשיפור, התקדמות ומשמעות.
אישית אני ממליצה בחום ואשמח לראות פנים נוספות בקבוצה שלנו, מעבר לכך - לכל אחד יש את הזמן והמקום המתאים לו. מוזמנים!
בפברואר אמורה להתקיים סדנת סוף שבוע נוספת, ולקראתה, וגם על מנת לקבל טיפה מושג על בית הספר ומה שעומד מאחוריו יתקיים ערב מבוא ביום ראשון 3.2.
פרטים נוספים, עדויות, תמונות ווובינר - בקישור כאן
הגעתי למסלול הזה במקרה לגמרי (בעקבות מודעה באינטרנט) וכיוון שאני עשויה להיות המקרה של מישהו אחר, החלטתי לכתוב על מה שחוויתי שם קצת יותר ולשלח את לחמי...
בעקבות ההתנסות בתנועות נכנסתי כתלמידה אל 'בית הספר למודעות עצמית למען התפתחותו ההרמונית של האדם' שהתנועות הן חלק מהמכלול שמוצע שם, וזה הדבר הכי משמעותי שיכולתי לעשות בשביל עצמי. זה דורש עבודה רבה, זה תובעני, זה עולה די הרבה (במושגים שלי בכל אופן), זה מבלבל ומתסכל, ועדיין - הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות לעצמי. by far.
אז התנועות: שתי שורות של גברים ונשים לבושים בלבן נכנסות אל חדר. הבקשה לבוא בלבן נראתה לי מוזרה בהתחלה, אבל הלבן עושה ניקיון בעינים, מוריד גירויים מיותרים, ומשאיר אותך כאן ועכשיו, בתוך בועה, מנותק מהמציאות היומיומית.
מתחילים. המורה מדגימה תנועות (בעיקר של הידיים בהתחלה), וצריך לחקות את התנועה בדייקנות, הן מבחינת המנח והן מבחינת הקצב. התנועות לא מסובכות בכלל, אבל הרצף, הקצב, העמידה כחלק מקבוצה, הדריכות, ההתמודדות עם הלא מוכר - מאתגרות. זה מה שקורה בהסתכלות מבחוץ.
ומה בפנים? אוהו. מהר מאוד טסות המחשבות. טסים הרגשות. וכיוון שבאמת לא קרה שום דבר שיכול להסיח דעת - ראיתי מאוד ברור דברים שאני מעדיפה לשקר לעצמי בנוגע אליהם, או שאני עיוורת לגביהם. ראיתי את הרצון להצליח ולהיות טובה בזה, את הלחץ וההלקאה העצמית כשלא הצלחתי, את החשש ממה חושבים עלי. ראיתי איך אני מתנהגת כשאני מתרגלת משהו שכבר הבנתי, ואיך כשמפילים עלי משהו חדש. ראיתי שאני חושבת על עצמי שאני במיקום מסויים, אבל המיקום שלי בכלל לא שם. ראיתי את המוגבלות של תשומת הלב שלי. ועוד ועוד.
ואז עוצרים. יושבים במעגל וחולקים. מגוון הדברים שאנשים חווים בתרגול, והדברים שהם רואים על עצמם לפעמים שונים מאוד ממני ("הייתי מאוד מרוצה מעצמי שאני עושה את התנועות נהדר, ואז ראיתי שבעצם אני לא כל כך מדייק" - מרוצה מעצמי?? לא מכירה כזה...), ולפעמים נותנים זוויות ורזולוציות שמגדירות לי דברים בתוכי שלא היו לי מילים בשבילם.
כ"חפשנית" למודת תיאוריות ופסיכולוגים אני נוטה לפתור הכל בדיבורים. הכל עובר דרך מסננת המחשבה. יש לי כבר את הסיפור שלי על עצמי, גם אם הוא לא באמת נכון. צריך מאמץ גדול כדי לגלות את האמת שמתחת לכל המסיכות. וחוסר היכולת הזה מביא אותי לחפש פתרונות מבחוץ - שמישהו ייראה אותי, יגיד לי מה הבעיה שלי. כי את עצמי סיבכתי כבר לגמרי.
הכלי של התנועות שונה לחלוטין. יש כאן מעט מאוד דיבורים. אתה פשוט עושה הכל על אמת. חווה בזמן אמת. אין אפשרות לספר סיפורים. אתה עושה מה שאתה יכול עכשיו. אתה חושב מה שאתה יכול עכשיו. ואתה מרגיש מה שאתה יכול עכשיו. ואז אתה מסתכל על עצמך, ומקבל תובנות פנימיות על איפה אתה נמצא עכשיו.
כאן המקום להכניס פואנטה שיווקית - "זה ישנה את חייך" "טעם החיים" "הזדמנות חד פעמית" "היה מודע מייד - שאל אותי כיצד" ועוד כל מיני משפטים עם המון סימני קריאה - אבל האמת היא שזה צעד ראשון, הצצה לאפשרות לעלות על מסלול שמשתמש בחיי היומיום שלנו כמחנה אימונים לשיפור, התקדמות ומשמעות.
אישית אני ממליצה בחום ואשמח לראות פנים נוספות בקבוצה שלנו, מעבר לכך - לכל אחד יש את הזמן והמקום המתאים לו. מוזמנים!
בפברואר אמורה להתקיים סדנת סוף שבוע נוספת, ולקראתה, וגם על מנת לקבל טיפה מושג על בית הספר ומה שעומד מאחוריו יתקיים ערב מבוא ביום ראשון 3.2.
פרטים נוספים, עדויות, תמונות ווובינר - בקישור כאן
